יולי 28 2011
רגע לפני המלחמה
המצב של השלטון שלנו לא משהו. לציבור נשבר מיוקר המחיה, מחלוקת הנטל הלא שוויונית וחלוקת המשאבים השערורייתית. אין ספק שזהו מצב מאד לא נעים להיות בו, ואם גל המחאה ימשיך ויתגבר הממשלה תאבד את השלטון. ממשלות לא אוהבות לאבד את השלטון.
במקרה כזה לממשלה ישנן שתי אפשרויות, אחת היא לפתור את הבעיה שמרגיזה את הציבור עוד לפני הבחירות הבאות – לצערנו (ולצערם) האפשרות הזו לא ממש קיימת. מדובר בהזנחה של עשרות שנים שלא התחילה בקדנציה של הממשלה הזו ובוודאי של תיפתר בקדנציה הזו. פיתרון אמיתי, צודק ובר קימא יארך שנים ארוכות – הרבה אחרי שהממשלה תיפול.
האפשרות השניה היא הסחת הדעת מהבעיות. אם אנשים יתעסקו במשהו אחר, משהו גדול יותר, משהו קיומי. או אז הם יניחו את הבעיות הקטנות שלהם בצד ויתגיסו שכם אחד כדי להגן על עצם קיומם. עובדה ידועה היא שבנאדם שאינו בן החיים לא זקוק לא לקוטג' טרי, לא לרופא ערני ואפילו לא לדירת שלושה חדרים ברמת גן.
ומה מפחיד אתנו יותר מאשר צבאות ערב המזויינים מכף רגל ועד ראש, המוכנים להשמידנו בכל רגע נתון? אמנם הירדנים לא ממש ששים להתקיף, המצרים עסוקים בבעיות של עצמם עד צוואר (וזה עוד כלום לעומת המצב בסוריה), החיזבאללה מאיים מדי פעם אבל לא ממש מהווה איום קיומי והפלגים הקיצוניים מעזה ממררים את חיי תושבי הדרום, אבל גם הם לא מסכנים את קיום המדינה.
אבל יש את איראן.
מדינה עצומה, עשירה בנפט ובעלת צבא גדול ובקרוב אף פצצת אטום. ולא רק שהמדינה הזו עוינת ומזוינת, ראש המדינה, המנהיג הבלתי מעורער שלה, קורא מעל כל במה אפשרית ואף מעל כמה במות לא אפשריות להשמיד את ישראל. זה לא נשמע כל כך טוב כשלמי שקורא להשמיד אותך, את משפחתך, את שכניך ובעצם את כל המדינה שלך תהיה בקרוב את היכולת הטכנית לבצע את זה.
זה מפחיד.
צריך לעצור אותו.
אין זמן עכשיו להתעסק במחירי תחבורה ציבורית. זה לא התזמון הנכון לברר למה שכר לימוד שנתי של ילד בן שלוש הוא מעל שלושים אלף שקלים. אז מה אם שכר דירה בגבעתיים הוא שישים אלף שקלים בשנה? אנחנו ממילא נמות פה. אחמדיניג'אד הרי צועק את זה מעל כל במה.
חשבתם פעם למה הוא צועק את זה?
מי שבאמת רוצה להוריד מישהו או משהו, לרוב עושה את זה בשקט. זה יותר יעיל ככה.
מה יוצא לו מזה?
האירנים הם עם חכם מאד ופעיל מאד פוליטית (בוודאי שיותר מאיתנו). ממה שאני קורא עליהם, הם מאד מזכירים אותנו בלא מעט אספקטים. כמונו, גם לאירנים יש הנהגה רקובה שמובילה מדינה עשירה באוצרות טבע ובהון אנושי מוכשר מאד אל עברי פי פחת כלכלי וחברתי. כמונו, גם הם לא אוהבים את זה בכלל. הם לא אוהבים את זה עד כדי כך שהם יצאו לרחובות באלפיהם ורבבותיהם. לצאת לרחובות באיראן זה לא כמו בתל אביב. שם יורים במי שיוצא ואח"כ זורקים לכלא את מי שלא ירו בו (ועל פי רוב גם את מי שכן ירו בו). ועדיין הם יוצאים לרחובות – עד כדי כך הם עצבניים.
אבל השלטון יודע שם שמהפכה אמיתית אי אפשר לעצור בכדורים. הם כבר היו בסרט הזה פעם אחת ותמיד אפשר לראות מה שקרה לא מזמן במצרים אם צריך ריענון של הזכרון. מהפכה אמיתית אפשר לעצור רק על ידי הסחת דעת. ומה יותר מפחיד ומסיח את הדעת מאויב ציוני מסוכן וצמא דם שבבעלותו פצצות אטום? כשהמוני עם הארץ עסוקים בלפחד מהאויב הציוני המסוכן ושמים את מבטחם במנהיג הדגול שיבנה להם פצצות אטום שיגנו עליהם, הם לא יכולים להתעסק יותר מדי בזה שאין להם אוכל לאכול, מכוניות לנסוע בהן, זכויות פרט או שאר תנאי מחיה בסיסיים. מי צריך אוכל ומכוניות כשהוא מת?
אנחנו לא איראן. אפילו לא קרוב. אבל הסימביוזה של שיטת ההפחדה ההדדית מטריד משהו ובסופו של דבר דופק את שני העמים. אני בטוח שיש מליוני איראנים שישמחו מאד לראות את ישראל מושמדת, כי זה מה שהסבירו להם והטיפו להם במשך עשרות שנים. מצד שני, כמה אנשים יזילו דמעה בירושלים אם מחר איראן תחרב?
אז אם ההפחדות יבואו, ויהפכו ממשיות וקיומיות תשתדלו לראות את המצב האמיתי ולהתרכז באיום האמיתי על חיינו – יוקר המחיה המטורף וחלוקת התקציבים המעוותת. לא האירנים.
נ.ב.
הבעיה בהפחדה הסימטרית הזו היא שגם אם, במקרה הטוב, המנהיגים האלה לא מאמינים לעצמם, גם אז הם נוטים להאמין זה לזה. ואולי, יום אחד, אחד מהם יפחד עד כדי כך מאיומי הסרק של השני עד שהוא ילחץ על הכפתור תוך שהוא בטוח שהוא מציל את עמו מכליה בטוחה.
ואז כולנו, או לפחות רובנו, נאבד.
